<h1>תוספות הרא"ש על ערכין</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[חגיגה ב' ע"א] הכל חייבים בראייה. פרש"י במצות יראה כל זכורך [שמות כ"ג]. והקשה ה"ר אלחנן דהא תנן בסמוך ב"ש אומרים הראייה שתי כסף, משמע דבקרבן איירי. ועוד דאמרינן בגמרא [ד' ע"ב] ערל וטמא פטורים מן הראייה, בשלמא טמא דכתיב [דברים י"ב] ובאת שמה והבאתם שמה, כל שישנו בביאה ישנו בהבאה. ועוד אמרינן בירושלמי דריש מכילתין [ה"א] בד"א בראיית פנים בקרבן אבל בראיית פנים בעזרה נאמר [דברים ל"א] הקהל את העם האנשים והנשים. ועוד אמרינן לקמן [ו' ע"ב] ג' מצות נצטוו ישראל בעלייתן לרגל, ראייה ושמחה וחגיגה, יש בראייה שאין בשתיהן, שהראייה כולה כליל, אלמא סתם ראייה בקרבן איירי. הילכך נראה לפרש דראייה דמתניתין איירי בין בקרבן בין בראיית פנים בעזרה, ורש"י דנקט במצות יראה כל זכורך, תרוייהו במשמע, דע"י ראיית פנים מתחייב נמי בקרבן, דכתיב [שמות כ"ג] לא יראו פני ריקם. ועוד נקט ראיית פנים לאשמועינן דאפילו מהך פטירי וכ"ש מקרבן. וגם לישנא דמתניתין משמע הכי, דקתני אי זהו קטן כל שאינו יכול וכו', משמע דבקטן דאיירי ביה קאמר, אלמא בראיית פנים בעזרה איירי שאין הקטן יכול לבא שם. ומה שכתב בירושלמי דילפינן מהקהל לחייב נשים בראיית פנים בעזרה, לא נהירא, דבגמרא [ג' ע"א] מוכח דלא ילפינן מהקהל רק לענין פטור דחרש. ואע"ג דאמרינן לקמן [ד' ע"א] סד"א ניליף ראייה מהקהל, מה להלן נשים חייבות וכו', הא מסיק קמ"ל דלא ילפינן, ומהתם שמעינן דלא ילפינן מהקהל להחמיר. ועוד היכי מיחייבין נשים בר[איית] פנים בעזרה, הא כתיב כל זכורך להוציא את הנשים, וכ"ע מודו דהאי קרא בראיית פנים בעזרה מיתוקם, [ד]ולא יראו פני ריקם הוא דמוקמינן לקמן [ז' ע"א] בראיית פנים בקרבן. ועוד הקשה ה"ר יהודה דאמרינן לקמן [ו' ע"א] עד האידנא מאן אתייה אימיה דמיחיבא בשמחה אתייה, ואי מיחייבא גם בראיית פנים א"כ תביאנו (עמו) [אמו] גם לעזרה. ועוד דקאמר בגמ' אע"פ שפטור מן הראיה חייב בשמחה, הוה מצי למימר חייב בראיית פנים בעזרה. אלא ודאי בכולה ראייה איירי מתניתין.
[חגיגה ב' ע"א] אי זהו קטן כל שאינו יכול לרכוב על כתיפו של אביו. ובירושלמי [ה"א] קטן יכול לרכוב. אלא יושב על כתיפו של אביו ומפסע. ולעלות מירושלם להר הבית ומאז והלאה הוה ליה [הגיע] לחינוך, ומדרבנן הוא דמחייב, ולמאי דפרשי' דבכל ענייני ראייה איירי, צריך להביא גם קרבנותיו נדבה. ולמ"ד [ביצה י"ט ע"א] [נדרים] ונדבות אין קרבין בי"ט, יקריבם למחר בחול המועד. וא"ת למ"ד [להלן ט' ע"א] תשלומין דראשון נינהו, כיון דלא מצי להקריב [בראשון תו] לא מצי מקריב, כדאמרינן לקמן [שם] גבי חגר ונתפשט בשני. וי"ל דהתם גברא לא חזי, הילכך כיון דאידחי בראשון [אידחי בשני], אבל הכא כל חיוב שיש עליו בשני ישנו בראשון אלא שהיום מונעו מלהקריב. וכיוצא בזה מצינו בפסחים פרק אלו [דברים (ע' ע"ב) גבי] חגיגה פעמים ששה פעמים שבעה, חל להיות ט"ו בשבת ששה, אלמא אע"ג דלא קרב בראשון קרב בשני כיון [שהיום] מונעו מלהקריב. ומתוך לשון רש"י משמע דאי זהו קטן לא קאי אלא אראיית פנים בעזרה. בירושלמי [ה"א] מראין פנים בהר הבית או בעזרה. נשמעינה מן הדה דכתיב [דברים י"ב] ובאת שמה והבאתם שמה, ואין ט[מא מת נכנס להר] הבית, הדא אמרה בעזרה היו מראין פנים. כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מיר[ושלים להר הבית], מהיכן את מודד מן החומה או מן הבתים. תני שמואל מן השילוח, ושילוח באמצע מדינה היתה.
[חגיגה ב' ע"א] הכל לאיתויי מאי, לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. דחייב בראייה, ועבדים שאינן משוחררין דמתניתין בכוליה עבד איירי, ולא חייש לדיוקא דדייק לקמן. ולית ליה נמי האי דדריש רב הונא לקמן [ד' ע"א] מי שיאן לו אלא (אינוג) [אדון] אחד וכו', דהך דרשא לא מיתוקמא אלא במי שחציו עבד וחציו בן חורין. אי נמי אית ליה, ולכולי עבד איצטריך, דסד"א דאע"ג דמצוה דאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה, שאני התם דכתיב [שמות כ"ג] כל זכורך, להכי איצטריך את פני האדון לפטור עבד. אלא למ"ד תשלומין דראשון וכו'. ואע"ג דגבי חגיגה הוא דכתיב תשלומין [עי' להלן ט' ע"א], מ"מ ילפינן ראייה מינה. יִרְאֶה יֵר0אֶה כדרך שבא לראות. פרש"י כדרך שבא הב"ה לראותך כך אתה בא ליראות לו בשתי עיניך. ולא נהירא לר"ת, דלא שייך ביאה גבי שכינה דבכל מקום הוא ושכינתו תמיד במקדש, ועוד דדריש מסורת קודם ובכל דוכתא דריש המקרא קודם. ור"ת גריס יֵר0אֶה יִרְאֶה, מה ליראות בשתי עיניו, שאתה בא להראות לפני המקום בשתי עיניו של מקום, אף אתה בא לראות המקום בשתי עיניך. ורבנן לא דרשי הכא מסורת. ואע"ג דגבי עובד ועבד [פסחים כ"ו ע"ב] דרשי תרוייהו, וכן גבי חֶלֶב חְלַב הוה דרשינן תרוייהו אי לאו דאין זה דרך בישול חלב [בסנהדרין ד' ע"א] שאני התם דתרוייהו חדא דרשא הוא, אבל הכא יִראה חלוק מיֵראה דחד קאי אמקום וחד קאי אבני אדם, הילכך לא דרשינן תרויהו. כאן כמשנה אחרונה. הכל לאיתויי אליבא דמשנה אחרונה. ומיהו פשוט דמתניתין נשנית לפי משנה ראשונה.
[חגיגה ב' ע"ב] תקנתם את רבו. אע"ג דרבו מפסיד את הוולדות, מ"מ מאי דאיפשר לתקן לרב תקנו, אבל הוא חסר עיקר תיקונו דהיינו מצות פריה ורביה. ואית דגרסי תקנתם, את רבו ואת עצמו לא תקנתם. לישא שפחה אינו יכול. משמע הא אם היה יכול לישא שפחה היה מתוקן. וקשה דהא בפרק (עשרה יוחסין) [הבא על יבמתו ס"ב ע"א] גבי הא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש בהיו לו בנים בגיותו ונתגייר אם קיים פריה ורביה, קאמר התם הכל מודים בעבד שאין לו חייס, ואם היו לו בנים בעבדותו ונשתחרר לא קיים מצות פריה ורביה, ואם ישא שפחה הוולד מתיחס אחריה וה"ל כחמור, ונמצא שלא קיים מצות פריה ורביה. וי"ל כיון דלענין מצות פרו ורבו הוא אנוס, אם היה יכול לקיים שבת כל דהו לא כייפינן את רבו לעשותו בן חורין.
[חגיגה ב' ע"ב] יבטל. וא"ת וישא [שפח]ה וידחה עשה דפרו ורבו לאו דלא יהיה קדש. וי"ל משום דבעידנא דמיעקר לאו לא מיקיים עשה, דבהעראה מיעקר [לאו] ופרו ורבו לא מיקיים עד גמר ביאה. ועוד (האי) [היא] לא תנשא לו, דלדידה ליכא עשה, דאפילו מיפקדא איפשר לקיים בעבד. [וא"ת] ימכור עצמו בעבד עברי למ"ד בקדושין מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית, ולמ"ד נמי אע"ג דאין לו אשה [ובנים] רבו מוסר לו שפחה כנענית. וי"ל משום דאסור למכור עצמו בעבד עברי כדאמרינן בפ"ק דקדושין [כ"ב ע"ב], אזן ששמעה בסיני כי לי בני ישראל עבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו. ועוד דאמרינן באי זהו נשך [ב"מ ע"א ע"א] דאין גר נמכר בעבד עברי דכתיב [ושב אל] משפחתו [ויקרא כ"ה] וליכא, וה"ה לעבד משוחרר. וא"ת וישא חצייה שפחה וחצייה בת חורין. וי"ל דאסור בה משום דאתי צד [עבדות] ומשתמש בצד חירות וצד חירות בצד עבדות. ולא דאמי לפרדה שתבעה זכר [ד]מרביעין עליה מינה, בפרק אותו ואת בנו [חולין ע"ט ע"א], ולא אמרינן אתי צד חמור בצד סוס וצד סוס בצד חמור, דהתם כלאים כתיב [ויקרא י"ט] דמשמע שני מינים דומיא דשור [וחמור דח]רישה, ופרדה ופרד מין אחד הם ולא חשיב כלאים. דמהאי טעמא נמי מותר לרכוב עליה דאע"ג דנוצרה [מסוס וחמור] וחשיבא כלאים. וא"ת וישא ממזרת, דעבד מותר בממזרת, כדאמרינן בקידושין [ס"ט ע"א] יכולים ממזרים ליטהר, [כיצד ממזר נו]שא שפחה, וצד חירות נמי מותר בממזרת, כדתנן בפרק י' יוחסין [שם] גרי וחרורי [וממזרי] מותרין לבא זה בזה. ותירץ [ר"ת דאין] זו תקנה להרבות ממזרים בישראל. ורבינו משה הכהן תירץ דאי איפשר לו לישא ממזרת שהיא מקודשת לצד [חרות, ונמצא] צד עבדות משתמש באשת איש. ומיהו כיון שאיפשר ללישאנה בלא קדושין לשם פילגש לא הוה כפינן ליה [לשחרר עבדו. וא"ת] ישא נתינה דחרורי ונתיני מותרין לבא זה בזה, ומתוך כך נראה דנתין אסור בשפחה. וא"ת מ"ש נתין [דמוזהר בלא] יהיה קדש וממזר אינו מוזהר, והרי שניהם פסולי קהל מן התורה שנתין פסול משום לאו דלא תתחתן, ופירש [ר"ת דממ]זר קדוש ועומד לפי שנולד מאיסור חמור דלא תפסי בהו קדושין ולא שייך לאזהורי אלאו דלא יהיה קדש [אבל נתין אע"פ ש]הוא פסול לאו קדוש ועומד הוא.
[חגיגה ב' ע"ב] שנאמר [ישעיה מ"ה] לא תהו בראה. תימא אמאי מייתי דברי קבלה ולא אייתי [קרא דפרו ורבו]. תירץ (הרמב"ן) [הריב"ם] דלהכי מייתי קרא דלשבת דשייך אף בצד עבדות, אבל פרו ורבו לא שייך אלא בצד חירות, כדאיתא בירושלמי בפ"ק דמועד קטן [ה"ז], אין נושאין נשים במועד, מ"ט משום פריה ורביה, פירוש שלא ימתין מלישא עד המועד שהוא זמן שמחה ופנאי לכל. בעי קומי ר' אשי, עבד מהו שישא במועד, א"ל נשמעיניה מן הדא, יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה. ולמאי דפרישית לעיל ניחא, דמשום פרו ורבו שהוא אנוס לא כייפינן לאדון אי מצי לקיים לשבת יצרה. (במצוה) [אי נמי דמצוה] רבה איכא (יראה) בלשבת יצרה, כדאיתא בפרק בתרא דמגלה [כ"ז ע"א], ולישא אשה נמי לא תהו בראה.
[חגיגה ב' ע"ב] כופין את רבו ועושה אותו בן חורין. וא"ת היכי משחרר ליה הא אמרינן בפרק השולח המשחרר עבדו עובר בעשה. וכי תימא לדבר מצוה שאני כדאמרינן התם [ע"ב] דר' אליעזר שחרר עבדו והשלימו לעשרה, לא דאמי, התם ר' אליעזר גופיה היה צריך להשלמת המנין אבל בשביל העבד לא, דהא אמרינן בפ"ק דשבת [ד' ע"א] וכי אומרים לו לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך. וי"ל דמשום מצוה רבה דפרו ורבו מותר, כדאשכחן בפרק תמיד נשחט [פסחים נ"ט ע"א] דמחוסר כפורים מביא כפרתו אחר תמיד הערב, דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה, אלמא עבר כהן עשה דעליה השלם [כדי] שיקיים מחוסר כפורים עשה דפסח שיש בו כרת.
<h2>דף ג:</h2>
[פסחים מ"ג ע"ב] סד"א כל שישנו בקום אכול מצה. תימ' היכי ס"ד למימר הכי, דאיפכא הוה לן למימר דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, דכל היכא דאיכא לאקושי לחומרא ולקולא לחומרא מקשינן. ותירץ ריב"א דהאי ד[י]נא לא שייך (כדברי) [בדבר] שיש בו כרת משום דאית ביה קרבן שלא יביא חולין לעזרה. ולא נהירא, דהא איכא למ"ד חולין בעזרה לאו דאורית'. ועוד דאמרי' בפ"ק דיבמות [ח' ע"ב] כל עריות שבתורה מאי איריא דאקשת להו לאחות אשה ליקשי להו לאשת אח, ומשני לחומרא מקשינן, ואע"ג דאתי לידי חיוב חטאת. וי"ל משום הכי ס"ד למידרש קרא הכי דמשום דאורחיה דקרא דסיפיה מפרש לרישא, דאיסור חמץ דרישא דקרא תלוי באכילת מצה דכתי' בסיפא. ואע"ג דאמרי' בריש (עירובין) [ערכין (ג' ע"ב)] סד"א הני כהנים הואיל וליתנהו בכלאים בציצית נמי ליתנהו, אלמ' רישא מפ' לסופא, התם א"א לומ' בענין אחר דודאי הותר כלאים לגבייהו, אבל הכא דאיפשר לפרשו בשני עניינים, מסתבר טפי דסיפא מפ' לרישא. ועי"ל דלהכי הוה פשיטא ליה דנשים פטורות מאכילת מצה משום דבפ' הישן [סוכה כ"ח ע"ב] דרשי' ג"ש חמשה עשר חמשה עשר מחג הסוכות, ומסוכה פטר להו בהדיא התם. הקשה ה"ר יעקב מאורלינ"ש למה אין נשים חייבות בציצית דתידרוש כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך, כדמשמע בההיא דערכין גבי כהנים אם הותר להם כלאים שלא בשעת עבודה היו פטורין גם מציצית, א"כ הכא נמי נידרוש בציצית. ומיהו לשינוייא קמא דפרישית דיותר יש לדרוש דסיפא מפרש לרישא אפי' לקולא, שייך להקשות איפכא שלא יהיו חייבות בכלאים, ובפ"ק דביצה [י"ד ע"ב] משמע [דכלאים] לא חזו למידי, דמשמע דאפי' לנשים אסירי. וצריך לומ' דאיכא שום ריבוי דאיתרבו לנשים לכלאים. ואין לדרוש נמי לחייבם בציצית, דהא נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, דדרשי' ליה בהיקישא בפ"ק דקידושין [ל"ה ע"א] דהוקשה כל התורה כולה לתפילין, ולא אתו סמוכים ומפקי (בהיקשא) [להיקישא], אבל הך דחמץ ומצה דשמעתין הך נמי היקישא.
<h2>דף טז:</h2>
[פסחים נ' ע"ב] כאן שעושין שלא לשמה. תימ' דרבא גופיה הוא דאמ' (בפ' בתרא) [בפ"ב] דברכות [י"ז ע"א] כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. וי"ל דהתם מיירי שלומד כדי להתייהר ולהתפאר ולקנטר חביריו ולקפחם בהלכות, ואינו לומד ע"מ לעשות, אבל הכא מיירי דומיא דלעיל, שפל ונשכר דלא עביד כולי שבתא ולא מעלי שבתא, שעושה מצוה בלא כוונה. וכה"ג אמרי' בפ"ק דברכות בירוש' [ה"ב] לא מודי רשב"י [שמפסיקין לעשות סוכה לעשות לולב, ולית ליה לר' שמעון בן יוחאי] הלומד שלא לעשות נוח לו [שלא נברא, ואמר ר' יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו] שנתהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם.
<h2>דף כ.</h2>
[פסחים נ"ג ע"ב] והא תנן ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים. פרש"י הכא נמי מחיים לא קרא שם, א"נ קרא שם בשעת צלייה שלא כדרך המקדישים הוא. וכן פרש"י (כי בשר) פירש אין לא פירש לא, דכשאמ' בשר זה לפסח אסור משום דנראה כקורא שם, משמע דהשתא קורא לה שם. וקשה לפי' דמשמע דאליבא דרבנן דפליג[י] עליה דר"ש ניחא, ואמאי לדידהו נמי [קשה דהא] בשעת צלייה מודו דלא קדיש קדושת הגוף, ואי קדושת דמים קאמ' מאי קאמ' רב יהודה נראה כאוכל קדשים בחוץ, הכי ה"ל למימר נראה כמועל [ב]קדשים. ועוד לר"ש נמי נהי דליכא למיחש דעכשיו הקדישו, מיהו ניתסר למיעבד הכי דלא לימרו מחיים הקדישו לשם פסח ולכך קרא ליה עתה בשר פסח. וכן גדי מקולס יאמרו הוכיח סופו על תחלתו (בהקדישו) [דהקדישו] מחיים ולהכי עשאו גדי מקולס. הילכך נראה לפרש מפני שהוא נראה כמקדיש בהמתו מעיקרא כשהיתה חיה ואוכל קדשים בחוץ. [ו]לר"ש דאמ' שלא התנדב כדרך המתנדבים, הכי נמי אם הקדיש בהמה לפסח בזמן הזה לא קדשה, דהוי כאומ' הרי עלי עולה על מנת להקריבה בעבר הירדן דלא קדשה, כדאיתא בתוספתא דחולין [פ"ב ה"ז] ובפ' בתרא דמנחות [ק"ט ע"א], והכי נמי כשהקדישה בזמן הזה, להקריבו בחוץ הקדישו ולא קדיש. והא דלא מייתי הכא ההיא דע"מ שאקריבנה בעבר הירדן, משום דבהך מתני' מפ' בהדיא שלא התנדב כדרך המתנדבים.
<h2>דף כא.</h2>
[חגיגה י"א ע"א] בגזבר המסורות לו אבני בנין עסיקינן. אפילו למ"ד [ב"מ מ"א ע"א] שליחות יד אינה צריכה חסרון, שאני הכא דכל היכא דאיתיה בי גזא דמלכא קאי. עד שידור תחתיה שוה פרוטה. ולא נפיק לחולין רק אותה פרוטה, וכן ההיא דערכין [כ"א ע"א] כיון דדר ביה נפיק לחולין פרש"י התם דוקא השכר אבל לא כל הבית. ובהכי ניחא נמי המשאיל קרדום של הקדש בקע בו ובא חבירו ובקע בו כולן מעלו [תוספתא מעילה פ"ב ה"א], ואמאי הא תנן [מעילה י"ט ע"ב] אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת, אלא ודאי בגזבר המסורות לו קרדומי הקדש ולא יצא לחולין רק כנגד טובת הנאה של ביקוע, הילכך כולם מעלו.
